×
Mikraot Gedolot Tutorial
שו״ע
פירוש
הערותNotes
E/ע
שו״ע אורח חיים ק״עשו״ע
;?!
אָ
דברי מוסר שינהג אדם בסעודה, ובו כ״ב סעיפים
(א) אֵין מְשִׂיחִין בַּסְעֻדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט; וַאֲפִ׳ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ (פִּי׳ שטארנודאר״י בְּלַעַ״ז) בַּסְעֻדָּה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: אָסוּתָא; הָיוּ מְסֻבִּין בַּסְעֻדָּה וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לְהָטִיל מַיִם, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהּ; וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּפְנֵי כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁלֹּא נָטַל; {הַגָּה: וְאִם לֹא שִׁפְשֵׁף אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל, אִם לֹא נָגַע בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו, וַדַּאי צָרִיךְ נְטִילָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ״ב דִּבְרָכוֹת).} וְהָנֵי מִילֵי לִשְׁתּוֹת, אֲבָל לֶאֱכֹל נוֹטֵל אֲפִלּוּ בַּחוּץ, דְּמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא (פי׳ שֶׁמִּתְטָרֶפֶת וּמִתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ) דַּעְתֵּיהּ וְלֹא אָכַל בְּלֹא נְטִילָה. וְאִם דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו כֵּיוָן שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ. {הַגָּה: וְהָא דְּבָעֵינָן נְטִילָה לִשְׁתִיָּה הַיְנוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין צָרִיךְ נְטִילָה לִשְׁתִיָּה ((הר״י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים וְרַשִׁ״י פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה).}
(ב) שְׁנַיִם מַמְתִּינִים זֶה אֶת זֶה בַּקְּעָרָה, שֶׁכְשֶׁהָאֶחָד מְסַלֵּק יָדוֹ מִן הַקְּעָרָה לִשְׁתּוֹת, חֲבֵרוֹ מַפְסִיק מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁתִיָּה; אֲבָל אִם הֵם שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד. (ג) מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה, כָּל אֶחָד מֵהָאוֹכְלִים, וְהוּא מַאֲכַל הַשַּׁמָּשׁ; אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְעָרֶה מִן הָאִלְפָּס לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ בָּאִלְפָּס כְּלוּם לְצָרְכּוֹ. (ד) אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא בִּמְנָתוֹ, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ. (ה) הַנִּכְנָס לְבַיִת, כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת יַעֲשֶׂה. (ו) לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן (פי׳ כַּעֲסָן אוֹ רַגְזָן) בַּסְעֻדָּה. (ז) לֹא יֹאכַל אָדָם פְּרוּסָה כַּבֵּיצָה, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. (ח) לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן; שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ; שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. {הַגָּה: וּמִיהוּ כּוֹס קָטָן מְאֹד, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף); וְכֵן גָּדוֹל מְאֹד, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).} (ט) לֹא יֹאכַל שׁוּם אוֹ בָּצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו; וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. {הַגָּה: וְלֹא יֹאכַל דֶּרֶךְ רְעַבְתָּנוּת, וְלֹא יֶאֱחֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה (טוּר).} (י) לֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. (יא) לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת בְּבַת אַחַת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן. (יב) שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה; וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. (יג) הַנִּכְנָס לְבַיִת לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם. {הַגָּה: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי מַה שֶּׁהֶאֱכַלְתַּנִי, דְּהָוֵי כְּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּאֲכִילֵהוּ יוֹתֵר וְאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם רִבִּית; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי וְאֶאֱכֹל עִמְּךְ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בִּסְעֻדָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפִי׳ הַטּוּר).} (יד) לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַקְּעָרָה, אֲבָל מְקַנֵּחַ הַקְּעָרָה בִּפְרוּסָה. (טו) לֹא יְלַקֵּט פֵּרוּרִין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְחֶה (פי׳ מַטְרִיד) דַּעְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְלֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לִפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת כָּל הַבְּרִיּוֹת שָׁוָה. (טז) לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. (יז) וְלֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַשַּׁמָּשׁ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ. (יח) הַנִּכְנָס לִסְעֻדָּה לֹא יִקַּח חֶלְקוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לַשַּׁמָּשׁ, שֶׁמָּא יְאֵרַע דְּבַר קִלְקוּל בַּסְעֻדָּה, אֶלָּא יִקָּחֶנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לוֹ. (יט) אוֹרְחִים הַנִּכְנָסִין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָם רַשָּׁאִים לִטֹּל מִלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. (כ) נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם לִישֵׁב אֵצֶל עַם הָאָרֶץ בִּסְעֻדָּה. (כא) הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת; הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת. (כב) אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית אֲבָל אַחַר שְׁתִיַּת מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם דֶּרֶךְ שָׁם. {הַגָּה: אַחַר כָּל אֲכִילַתְךְ אֱכֹל מֶלַח, וּלְאַחַר כָּל שְׁתִיַּתְךְ שָׁתָה מַיִם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי׳ קע״ט. וְנ״ל דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה מֶלַח בַּפַּת אוֹ בַּמַּאֲכָלִים שֶׁאָכַל, וְכֵן שֶׁלֹּא שָׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִזָּהֵר בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם אַחַר הַסְּעֻדָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) אין משיחין בסעודה הטעם כדמפרש ואזיל משום סכנה דשמא יקדים קנה לוושט. ונראה דאפי׳ בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול וראייה ממ״ש בסי׳ קע״ד וקע״ה לענין ברכת היין וברכת הטוב והמטיב שאין א׳ פוטר את חבירו עד שיאמר סברי מרנן ויעשה שחביריו יפנו בית בליעתן מאכילה מחשש שמא אחד מהן יעבור ויאכל ויענה אמן ויבא לידי סכנה וחמירא סכנתא לכן חששו בכל ענין ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וכשהיא מדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי ליכנס לתוך הוושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן משא״כ בזמן הזה שאנו אוכלים ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי מש״ה לא ראיתי נזהרין ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום:
(ב) הלכה בסעודה כלומר הלכה זו אמרו בהל׳ סעודה. ומ״ש שיטול ידו אותה ששפשף בה אבל אם לא שפשף א״צ ליטול ידיו וכ״כ בגמרא בהדיא וכן נראה דאי לא תימא הכי אלא אפילו בלא שפשוף ג״כ צריך ליטול מפני החשד וכמו שעלה על לבו של חכם אחד הוא רמ״י ש״י בש״ע שלו ונתן טעם משום חשד שיחשדוהו ששפשף א״כ אפילו בלא השתין נמי אם יצא לחוץ נצריכו ליטול ידיו משום חשד שמא השתין אלא מאי אית לך למימר שאין חושדין אותו בכה״ג לשקר עליו שהשתין והוא לא השתין ה״נ אם לא שפשף לא יחשדוהו בשקר ששפשף אלא מיירי אם בודאי שפשף אותן שראוהו ששפשף אם לא יטול בפניהם יחשדוהו. וק״ל ועיין בק״ש מ״ש עוד מזה:
(ג) דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהם וכו׳ אע״פ דקי״ל שאין הפלגה שבסעודה מצריך נט״י וברכת המוציא כמ״ש רבינו בהלכות סוכה ועוד שהרי בפרק ע״פ גרסינן ומביאו רבינו בסי׳ קע״א גבי חבורה שאפילו נעקרה לצאת אין בזה גרם לחיוב נטילה וברכת המוציא לכן נראה לי לומר שמ״ש והפליג כו׳ שחייב ליטול ידיו אע״פ שאין כן הלכה מ״מ מביא רבינו ללמוד ממנו לדין אחר והוא לענין היסח הדעת. שאם היה שבוודאי הסיח דעתו היסח גמור שאז חייב לחזור וליטול שתי ידיו ובפניהם ואם שאין הלכה כאותה ברייתא לענין זה שיקרא דיבר עם חבירו היסח הדעת מ״מ לענין זה הוא הלכה אם הסיח דעתו. ובהגהות רא״ף ראיתי שכתב ע״ו ז״ל והפליג שעה ושח והסיח דעתו בא ג״כ ליישב זה אבל בתוס׳ משמע שאין הלכה כברייתא זו וע״ד שכתבתי וק״ל:
(ד) אמר רב נחמן ל״ש אלא לשתות כתב ב״י וכתב רש״י וצריך ליטול חיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו גם ר׳ יונה כתב ס״פ אלו דברים דטעמא דצריך ליטול מפני שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט דאי לאו הכי לא היה צריך ליטול ידיו בשביל השתייה עכ״ל וז״ל רמ״א בש״ע והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה דחיישינן שמא יאכל מעט אבל בלא״ה אין צריך ליטול לשתייה עכ״ל וצ״ל דה״ט אע״פ שהאי חששא שמא יבא לאכול מתוך השתייה שייך נמי בלא סעודה שיבא לאכול מעט למתק השתייה מ״מ מדאמרו בגמרא הלכה בסעודה אדם יוצא כו׳ משמע שזה דוקא חששו כשהוא עדיין בתוך הסעודה ועדיין לא בירך ב״ה יש לחשוש שיבא לאכול אפילו שלא למתק השתייה אלא מתוך כח השתייה יהיה רעב לאכול משא״כ בלא סעודה לא הצריכוהו ליטול מתחילה אלא אם ירצה לאכול אזי יטול:
(ה) אם הם שנים חבירו ממתין לו כתב ב״י ונ״ל כו׳ כלומר מפסיקין מלאכול עד שיגמור השתייה אבל אם הם ג׳ אינם פוסקים בשביל השותה דאינו בדין שיפסקו שנים בשביל אחד ומ״ש ונ״ל דה״ק תמוה הלא מביא בכ״מ שכן כתב ר׳ יונתן: (ו) משיירין פאה בקערה וכו׳ פירש״י כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אינו דרך להניח באלפס כלום לצרכו אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירו לשמש והוא מאכל שמש ור״ל שהוא עצמו לא יניח כלום באלפס אלא הם יתנו לו מה שיבחרו. והתוס׳ פירשו בקערה הוא מעשה קדרה דנראין כרעבתנים אם אינן משיירים ובקדירה הוא מעשה אילפס אינו נראה דנראין כרעבתנים אם אינם משיירים: (ז) וגזר עליהן והיו נודרין ומבדין והלקה כו׳ דברים אלו לכאורה תמוהים חדא מה גזירה שייך כאן ועוד כיון שהיו נודרין שלא לאכול איך הכשילם והאכילם ודוחק לומר שלא שמע שנדרו. ועוד מה היה דעתם מתחלה שנדרו ואחר כך אכלו. ועוד דמה ראיה מביא רבינו מזה דכל מה שאומר בע״ה יעשה. אדרבה ממעשה זה משמע שהם היו נודרי׳ ולא רצו לאכול אע״פ שצוה להן לכן נראה לפרש דהיו נודרים דקאמר לא שבשעת אותו סעודה נדרו מלאכול אלא כבר ימים רבים קודם שבאו לבית של זה היו נודרים מלאכול בשלחן אחרים או כיוצא בנדר זה ועתה כשבאו לבעל הבית זה גזר עליהן שיאכלו כלומר צוה להם לאכול. (ולכן אמר לשון גזר שצריך לקיים דברי בע״ה כמו גזירה) והם כששמעו ציווי ב״ה היו אוכלים ומפירים נדרם כדי לקיים ולעשות מה שאמר ב״ה והשתא שפיר מביא ראייה ועיין בראשית חכמה שהביא מעשה זו בארוכה ואז לק״מ אבל לפי מ״ש רבינו מוכרחין לפרש ע״ד שכתבתי: (ח) ולא יאכל אדם שום ובצל מראשו נ״ל דראשו של שום הוא המשובח שבו והוא הלבן ומה שלמטה הימנו הוא הירק הוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחלה לפעמים שישאר העליון הירוקים ויהיה כרעבתן כן נראה עיקר: (ט) מעשה ברבי עקיבא כו׳ עד בא הפקח שבהם ואחז הקלח בידו ותלשו כו׳ פי׳ אחז הקלח עלה אחת או שתים בידו ותלשו להסיר העלה או העלים מן הקלח ולא בא אחריו העלה שלא הסירם אע״פ שאמר ותלשום מצינו כיוצא בו שאמרו ותולש בשערו וקאי אמי שאוחז ותולש ומשך ידו ממנו ולא רצה לאוחזו בידו השנייה להחזיקו כדי לתלוש העלים ממנו בידו השנית בכח כמו הרוצה לקרוע בכח דבר מדבר שמחזיק בב׳ ידיו לקרוע זה מזה כמו שעשה חבירו הטיפש לכן א״ל ר׳ עקיבא הנח עקבך עליו כלומר שכבר יצאת מדרך ארץ לאכול דרך רעבתנות ככלב. וק״ק למה לו לרבינו להביא שהמעשה היה בב׳ תבשילין: (י) לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי מה שהאכלתני שזהו דרך רבית פי׳ דשמא זה מאכילו יותר ממה שהאכילו הראשון או עתה עת יוקר:
(יא) ובירושלים היו הופכין ז״ל הב״י ואין ללשון רבינו משמעות ובברייתא שם כתוב ובירושלים היו הופכין אכסנאי לנישואין. כלומר בירושלים לא היו חוששין לכך ואדם שהאכיל את חבירו באכסנאי היה הוא פורע לו שהיה מאכילו בנישואין ואע״פ שסעודת נישואין מרובה יותר מסעודת אכסנאי לא היו חוששים לדרך רבית. א״נ דה״ק דבני ירושלים נמי היו חוששין לדרך ריבית ולא היו אומרים בא ואכול עמי מה שהאכלתני וכדי שלא ישאר עליו זה החוב שהאכילו באכסנאי היה פורע לו כשמאכילו בנישואין דסעודת נישואין כיון שלא נעשה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית כלל. והרמ״א כתב בש״ע אבל מותר לומר בא ואכול עמי ואני אוכל עמך בפעם אחרת ומותר לאכול עמו אח״כ אפי׳ בסעודה היותר גדולה עכ״ל. ונ״ל שכן פי׳ ובירושלים היו הופכין דכיון דמתחלה אין דעתו בדיבורו כדי שיאכל עמו אח״כ אלא לפייס לזה שיאכל עתה עמו אף שיאמר אני אוכל ג״כ עמך פעם אחרת בנישואין שהיא כפליים מזה לית ביה משום חששא וק״ל ורמ״י ג״כ כ״כ והאריך בלשונו ועיין בדרישה:
(יב) אבל מקנח הקערה בפרוסה נראה דמיירי שאוכל אח״כ אותה פרוסה וקמ״ל דלא נימא שג״כ ממחה בזו דעתו של חבירו שמקנח בו ואוכל שנראה כצר עין שמקפיד שלא ילך לאיבוד דבר מועט הנדבק בקערה. מ״ש ולא ישוך פרוסה ויתננו לפני חבירו זהו לכאורה כבר נלמד מק״ו מ״ש כבר ולא ישוך פרוסה ויניחנה על השלחן כ״ש לפני חבירו ואם היה הפוך שבראשונה היה נאמר לתוך הקערה ואח״כ לחבירו ואח״כ ע״ג שלחן הוה ניחא שהיה לא זו ואצ״ל זו ובש״ע ליתא להאי בבא דיניחנה ע״ג שלחן ולכאורה היה נראה דגרסינן ולא ישוך מפרוסה במ״ם ותרתי קאמר דברישא אשמועינן דלא ישוך פרוסה ר״ל אותו חתיכה קטנה עצמו שפרס בשיניו דרך נשיכה לא יתן ע״ג שלחן ואח״כ אשמועינן דלפני חבירו אסור ליתן אותו חתיכה גדולה שנפרס ממנו דרך נשיכת חתיכה קטנה וק״ל ובזה נתיישב נמי מ״ש לא יפרוס פרוסה ויתננה על גבי קערה ואין דרך ליתן ע״ג קערה כ״א חתיכות קטנות המפוררות ונותנים בתוך המרק. ובטור של קלף ג״כ ליתא להאי בבא שנייה דליתן לפני חבירו: (יג) לא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו כו׳ לכאורה נראה דהיינו דוקא ליתן לחבירו לידו שאז ישתה ממנו שלא ברצונו ואולי ימאס לו ויסתכן משא״כ כששותהו ומניחו לפניו על השלחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס ולא ישתהו שוב מצאתי שכ״כ מ״ו בהגהותיו: (יד) ולא ישרה כוסו ויניחו וכו׳ פי׳ כששותהו כולו אבל אם שותהו חציו יכול להניחו ע״ג השלחן: (טו) הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש כו׳ ואח״כ יתננו לו ק״ק שכתב ואחר כך יתננו לו דמשמע אפילו בלי רשות בעל הבית ואחר כך כתב רבינו ז״ל אורחים הנכנסים כו׳ עד אא״כ נטלו רשות ולכאורה היה נלע״ד דמ״ש תחלה ואחר כך יתננה לו דר״ל אח״כ כשאכל ושבע מזה המין אפילו אינו רק נראה שהוא שבע אז שפיר יכול ליתן לו הנשאר מזה המין דאז ודאי אין קפידא. והיותר נראה הוא שיש חילוק בין שמש העורך המאכלים לפני המסובין ובין עבדו ובנו של בעל הבית דלשמש העורך המאכלים דרך ארץ ומדת חסידות ליתן לו מכל מין ומין ממאכלים שסודר ועורך כדאיתא לעיל בסימן קס״ט שאם יש אדם חשוב בסעודה יודע שיתנו לו כל צרכו אפ״ה לא יתנו לו מיד שנותן השמש לידו שמא יארע דבר קלקול בסעודה ר״ל שיבא ב״ה להתקוטט עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנו לפני המסובין כלל משא״כ כשהניחו לפניו וראהו בעל הבית אז מותר ליתן לו משא״כ בבנו ובעבדו דלא יתן לו כלל בלי רשותו אא״כ נטל רשות מב״ה. והטעם שאינם רשאים ליתן בלי רשותו הוא כדקתני בברייתא מעשה באדם א׳ שהכניס ג׳ אורחים בשני בצורת והיו לו ג׳ ביצים והניח לפניהם ובא בנו של בעל הבית ועמד בפניהם ונטל א׳ מהם חלקו ונתן לו וכן השני וכן השלישי וכיון שראה בעל הבית א׳ בפיו וב׳ אוחז בידיו עמד והגביהו מלא קומתו וחבטו בקרקע ומת ואף אמו כשראתה שמת בנה עלתה לראש הגג ונפלה ומתה אף אביו כיון שראה כך עלה לראש הגג ונפל ומת: (טז) מפה פרוסה על הפתח וכן פרש״י אורחים נכנסים ותקנה טובה היא לקבל אורחים כי ידעו ששם יאכלו וילכו שם לאכול וטעם מפה נראה להראות שעדיין זמן לכנוס וליטול ידים לסעודה ועדיין המנהג כן במקצת הקהילות בסעודות נישואין וסעודת ברית מילה עומד א׳ לפני הפתח ומפה בידו ונראה שמכאן יצא המנהג: (יז) נקיי הדעת שבירושלים כו׳ דגנאי הוא לת״ח להסב עם ע״ה בסעודה: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×